שנה שלמה עברה מאז אותו יום קשה, ה-7/10, וליבנו עדיין כואב ומלא דאגה. משפחות שלמות מחכות, בכל רגע, לשובם של היקרים להם שנחטפו, הורים שאיבדו את ילדיהם בקרב, נשים שאיבדו את בעליהן, ילדים שהפכו יתומים, והשגרה שלנו– זו שאמורה הייתה לחזור לאיזון – נשארה כבדה מנשוא עם הידיעה שהחטופים עדיין שם, במקום הלא נודע, מלחמה שממשיכה ועוד דיווחים של הותר לפרסום.

כמטפלת, אני רואה מדי יום כיצד תקווה וכאב יכולים לחיות יחדיו בליבם של אנשים. הכאב הוא אמיתי, הוא כואב, הוא נוכח – אבל התקווה היא הכוח שמניע אותנו קדימה. התקווה שיום אחד, נוכל לראות שוב את אותם חטופים וחטופות חוצים את מפתן ביתם, מחובקים באהבת יקיריהם.
שנכיר בכך שהלחימה הזאת לא היתה לחינם. שהאובדן של יקירינו היתה במטרה לשמור על הבית, על הדגל, על העם שלנו.
האמונה בשובם מחזקת אותי, מחזקת את כולנו. זו תקופה של התמודדות עם חוסר ודאות, עם פחדים שאין להם סוף, אבל דווקא מתוך המקומות הללו אני שואבת כוח – כוח לחכות, כוח להאמין, כוח להמשיך לקוות.

אני מאמינה שלכל אדם יש את היכולת לרפא את ליבו, למצוא חוסן פנימי גם בזמנים הקשים ביותר. ובדיוק כפי שאני רואה את הכוח שבאנשים להתמודד עם הכאב שלהם, אני בטוחה שנוכל גם לראות את הרגע שבו נזכה לאור, לשמחה, ולחיבוק המיוחל של יקירינו שחוזרים הביתה.

עד אז, לא נפסיק להאמין.
״ואהבת לרעך כמוך״ – בואו נחזק, נתחזק ונתאחד